יש לי היסטוריה ארוכה עם מערכת הנשימה שלי, למי לא.
כבר בילדותי סבלתי מבעיות עור ואלרגיות.
היום זה מאחורי (טפו טפו...) אך את העדויות לכך אני עדיין נושאת בגופי.
כולם אמרו- "זה פסיכוסומטי".
ראיתי רופאים, עברתי בדיקות וטסטים ואפילו ביופסיה (ללא כל הכנה מוקדמת...), אולם לא נמצא בסביבתי שום גורם אלרגני ה"מצדיק" את עוצמת התגובה שחוויתי.
קיבלתי סטרואידים ומאותו רגע התרגלתי לחיות עם גירודים, עם שיעול לילי, נזלת ועפעפיים נפוחים.
בלימודים שבתי לגעת בזה.
הבנתי את הרמה הנפשית והקשר בין הגוף והנפש, ובשילוב עם טיפולי המגע שקיבלתי והנשימות שתרגלתי החלו להינמס אצלי שלגים ואתם האסימונים ליפול.
קנה הנשימה כבר לא היה בעיניי אותו צינור המתחיל בגרון ואחראי על העברת אוויר לריאות, אלא גשר בין הבחירה בחיים וההתקיימות של החיים.
הריאות שלנו הם איבר חיוני מאוד, שמספק חמצן ואנרגיה חיונית לדם ולשאר האיברים.
הנשימה היא זו המאפשרת את תנועת האוויר המטוהר והבלתי מטוהר.
בכל שאיפה שלנו אנו לא מכניסים רק אוויר, אנו גומעים אנרגיית חיים, חדשה ומתפרצת.
בהוצאה אנו משחררים, מחליטים שאנו מוותרים על הפסולת שאגרנו בתוכנו ואינה משרתת את צורכי גופנו עוד, נושפים אותה החוצה מכל תא ותא מגופנו.
היו תקופות בחיי שהגוף בחר להתכנס פנימה, ואתו נחסם מרכז החזה.
ה"בחוץ" היה מקום מפחיד ומאיים ולא היה מקום לשתף פעולה עם נשימת העולם.
אז צמצמתי מרחב נשימה.
פחדתי, דאגתי, התגוננתי והריאות שלי היו בסה"כ הראיות למערכת יחסי האמון שלי עם הסביבה.
נכון שהיה אירוע, תמיד יש.
לפעמים אנחנו יודעים להצביע עליו, ולעתים הוא חבוי בתוכנו וקשה לשלוף אותו מהזיכרון.
לעתים מקורו במהלך ההיריון והלידה ואנו זקוקים לסוכן מבחוץ לאתרו (לא פעם שלחתי מטופלים עם שיעורי בית לאימא) אבל הוא נמצא שם, ואת הזיכרון שלו אנו נושאים בכל תא ותא בגופנו.
כשהתחלתי לטפל בעצמי באנשים קיבלתי סימוכין כיצד בעיות רגשיות, תחושות של הצפה, פחד ואיבוד שליטה מקבלות פעמים רבות צורה בדמות קשיי נשימה ובעיות עור (שנחשב גם הוא איבר נשימה). יש לכך הסבר ביולוגי קדום והזיכרון שלו בא לידי ביטוי בהעלאת רמת המתח בריאות. מכאן הדרך לפגיעה בריאות קצרה.
הבעיות שלנו לא מתחילות ולא נגמרות ברובד הפיזי של הדברים.
הן זולגות ומקשות בעשייה, מפחיתות את השמחה וההתלהבות לאחד , ופוגעות ביכולת להעניק או לקבל אהבה אצל האחר. ויש מי מאיתנו שזכה בכל החבילה...
המילה נשימה מכילה בתוכה נשמה, והנשמה היא זו המקנה לנו חיים ומהווה את מקור הרגשות. כל מי שאי פעם ניסה להזרים מים בצינור גומי זוכר כי עליו להיות נקי על מנת שהזרם יהיה חזק וקבוע. אם הוא עקום או חלילה סתום, המים כבר לא יוכלו לעבור בו כראוי.
אותו הדבר לגבי גופנו.
כשאנו דואגים ומתוחים, אנו מניחים לרגשותינו לקחת את הפיקוד, והדבר מפריע לזרימת האנרגיה.
זו הסיבה שאני תמיד מתחילה טיפול לאחר שנשמתי יחד עם המטופל, אחרי שווידאתי כי רוקנו יחד פסולת מתחתית רצפת האגן, פינינו מרחב לחדש ולנקי, והסכמנו למלא כל חלקה בתוכנו בכל טוב.
נשימות צריך לתרגל, כמו כל דבר.
לקחת נשימה מלאה דורש תשומת לב, הקשבה ולא פחות- אהבה עצמית.
את זה אני לא יכולה לעשות עבורכם אלא רק אתכם.
אני אתבונן, אלמד, אזכיר, אטפל, אבקש ריפוי ...ואתם- אתם תנשמו ותרפו לתוך עצמכם.
מהחיבור והאיחוד עם "צו הנשמה" תבוא הבריאות.
רק משם אפשר באמת לצאת לעולם בכוחות מחודשים, בשמחה ובאהבה.